החלטה בתיק בש"פ 8630/13

1.        זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 18.12.2013, בתמ"ת 14901-12-13, שניתנה על-ידי כב' השופט י' עדן, בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע והליכים קודמים

2.        נגד העורר, מוחמד אגבריה, ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס להם עבירות אלה: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין); ושוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לעורר בלבד יוחסה עבירה נוספת של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

3.        מתיאור העובדות בכתב האישום עולה כי הנאשמים, והעורר (הנאשם 3) בתוכם, קשרו קשר עם טארק דקה (להלן: טארק) ועם מוחמד אגבריה בן עבאדין (להלן: עבאדין) ועם אחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה, לשדוד בצוותא חדא משאיות השייכות לחברת "נגב אקולוגיה", ממקום חנייתם במתחם "חורב" בקיבוץ משמר הנגב. צוין, בכתב האישום, כי מדובר במתחם מגודר, נעול בשער חשמלי, ומאובטח בכניסה על-ידי שומר (להלן:המתחם). עוד נטען, כי תוכנית הקשר היתה להעביר את המשאיות הגנובות לשטחי הרשות הפלשתינית.

           במסגרת הקשר ולשם קידומו, נפגש העורר, בתאריך 13.11.2013 בסמוך לשעה 21:00, עם טארק ועם עבאדין, בצומת טייבה. השלושה נסעו לכיוון רהט ברכבו של עבאדין מסוג דייהו, כאשר עבאדין נוהג ברכב. במקביל לנסיעה זו, נכנסו למתחם, בסמוך לשעה 00:30, שניים מהקושרים האחרים כשהם רעולי פנים. השניים ניגשו לחדר בו שהה השומר, מוחמד אבו סנימה (להלן: השומר). עם כניסתם לחדר, תפסו השניים את השומר, תוך שהם אומרים לו "תשתוק אנחנו 10 דקות מסיימים והולכים", ולאחר מכן השכיבו אותו על המיטה שהיתה בחדר. בהמשך, כפתו השניים את ידיו ואת רגליו של השומר, באמצעות חבל שהביאו עמם. אחד מרעולי הפנים הניף לעברו של השומר סכין מטבח גדולה, והשניים איימו עליו באומרם "סתום את הפה ואם תדבר נהרוג אותך". בהמשך, יצא אחד מרעולי הפנים מהחדר ושוחח עם אחד מהקושרים במכשיר סלולארי, כשהוא מזרז אותו ואומר לו "מתי אתם מגיעים".

           במהלך ההתרחשויות המתוארות לעיל, הגיעו העורר, טארק ועבאדין, באמצעות רכב הדייהו, לאזור היישוב רהט, ושם הם נפגשו עם הנאשם 2 בכתב האישום, אשר נהג ברכב מסוג מזדה. העורר וטארק נכנסו למזדה ונסעו ביחד עם הנאשם 2 לכיוון המתחם. בהגיעם לקרבת המתחם, ירדו העורר וטארק מהרכב, כאשר הנאשם 2 נותר במזדה והמתין לחבריו. נטען בכתב האישום, כי מיד ובסמוך לכך נפגשו העורר וטארק עם אחד מרעולי הפנים שהמתין להם על דרך העפר, והלה הוביל אותם אל גדר המתחם. בהגיעם לגדר, קפצו העורר, טארק ורעול הפנים מעל הגדר, נכנסו לשטח המתחם והלכו לכיוון המשאיות. ליד המשאיות המתין להם רעול הפנים האחר ומסר לעורר ולטארק מפתחות למשאיות "בצירוף הקוד לניטרול מערכת האיתוראן במשאיות". לאחר זאת, הוא כיוון אותם אל המשאיות, שאותם הם היו אמורים להסיע מהמקום.

           טארק ניגש למשאית מסוג סקניה שהיתה עמוסה אך ללא נגרר, ואילו העורר ניגש למשאית אחרת מסוג סקניה שהיתה עם נגרר. השניים ניטרלו את קוד האיתוראן, הניעו את המשאיות באמצעות המפתחות שקיבלו, ויצאו את שטח המתחם, לאחר שאחד מרעולי הפנים פתח להם את השער החשמלי, באמצעות שלט שהיה בידי השומר. לאחר נסיעה קצרה, חבר טארק לרכב המזדה שבתוכו היו הנאשמים 1 ו-2, ואילו העורר חבר לרכב הדייהו שהיה נהוג על-ידי עבאדין. רכב המזדה הוביל את טארק עם המשאית הגנובה לשטחי הרשות הפלשתינאית, ואילו העורר ביחד עם רכב הדייהו, הצליחו להגיע לאזור שכם שבשטחי הרשות הפלשתינאית.

           בכתב האישום מסופר, כי לאחר זמן מה השתחרר השומר מכבליו, התקשר למשטרה והזעיק עזרה. בעקבות כך, התמקמו שוטרים במחלף ברקן והציבו מחסום. כעבור זמן מה, הגיעו למחסום המשאית הגנובה, שהיתה נהוגה בידי טארק, ורכב המזדה שבו היו הנאשמים 1 ו-2, והשלושה נעצרו על-ידי אנשי המשטרה. העורר נעצר עשרה ימים מאוחר יותר, היינו ביום 25.11.2013, ובהיותו עצור בתחנת המשטרה ברהט הוא שמע את קולו של עבאדין, וצעק לעברו "אין להם כלום עלי, אל תדבר, יום שני אני הולך".

4.        עם הגשת כתב האישום, הוגשה על-ידי המאשימה בקשה לעצור את הנאשמים והעורר בתוכם, עד לתום ההליכים במשפטם. לטענת המאשימה, מצויות ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של כל הנאשמים, ובכלל זה: דו"חות פעולה של שוטרים לגבי מעצר רכבם של הנאשמים 1 ו-2 במחסום ברקן, אשר ליווה את המשאית שהיתה נהוגה בידי טארק; הודעותיו של טארק לגבי הזמנת המשאית הגנובה ונסיבות גניבתה; עדות השומר לגבי מעשיהם של שני רעולי הפנים; ותיעוד דמויות במצלמות האבטחה של המתחם.

           פרט לכך, פורטו ראיות לכאורה נוספות לגבי העורר עצמו, והן: הודעתו של עבאדין לגבי הסעתו של העורר לרהט ביחד עם טארק; הודעתו של טארק לפיה העורר נהג במשאית השניה; איכון של המכשיר הנייד של העורר, ממנו עולה כי הוא שהה באזור המתחם בזמן האירוע, ואיכון מסלול המשאית בה נהג העורר; פלט שיחות ממנו עולה כי התנהלו שיחות טלפון רבות בין העורר לבין עבאדין והנאשמים 2-1, כמו גם עם טארק; העורר הכחיש בחקירתו כי הוא מכיר את הנאשמים 1 ו-2 וכן את טארק, למרות השיחות הרבות ביניהם, מה שמחזק את ראיות התביעה; קריאתו של העורר לעבאדין כי ישתוק בחקירה וכן טענתו כלפי עבאדין כי הוא הפליל אותו; ולבסוף, שקריו של העורר לגבי מקום המצאו במועד השוד, דבר המחזק את הראיות נגדו.

           אשר לעילת המעצר, נטען כי קמה נגד הנאשמים עילת המסוכנות, שכן קיים יסוד לחשש כי הם יסכנו את בטחון הציבור ואת רכושו. עוד נטען, כי קמה נגד הנאשמים עילת מעצר נוספת מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), מאחר שקיים חשש כי שחרורם יביא לשיבוש הליכי המשפט, כפי שניתן ללמוד מהעובדה כי העורר אמר לעבאדין לשתוק בחקירה. לגבי העורר נטען בנוסף, כי יש באמתחתו רישום פלילי בגין ביצוע עבירה שעניינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

           לאור האמור, התבקש בית משפט קמא לעצור את הנאשמים, ואת העורר בתוכם, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם.

החלטתו של בית משפט קמא

5.        ביום 18 דצמבר 2013, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של העורר, אשר נסבה על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית משפט קמא ציין כי אין מחלוקת בדבר נהיגתו של העורר במשאית הגנובה והוצאתה מהמתחם, לתחומי הרשות הפלשתינאית. המחלוקת נעוצה בשאלה, האם ידע העורר כי "אחרים כופתים את השומר או מאיימים עליו". נטען על-ידי העורר, כי על-פי חומר הראיות תתכנה במקרה כזה שתי אפשרויות: האחת, שהוא כלל לא ידע שיש שומר במתחם, והשניה, כי הוא סבר שהשומר מסכים לגניבת המשאיות.

           בית משפט קמא דחה את טענת העורר, בהקשר זה, בקובעו כי עולה מחומר הראיות שהאירוע התרחש בשני מוקדים אשר "קשורים אחד לשני ומהווים את אותה מסכת והשלמה של אותו אירוע". המוקד האחד הינו כניסת שני רעולי הפנים למתחם, כפיתת השומר, האיומים עליו, ונטילת מפתחות המשאיות. המוקד השני קשור בהגעת העורר, ביחד עם האחרים "וחבירתם אל אותם רעולי פנים וקבלת המפתחות מהם, לצורך לקיחת המשאיות". עוד נקבע, כי ממכלול הראיות עולה שהעורר היה חלק מהאירוע בכללותו, כולל החלק הנוגע לרעולי הפנים. אין ספק, לדידו של בית משפט קמא, כי העורר ידע שבמקום מוצב שומר, שכן מדובר במתחם סגור שהוא עצמו נאלץ להכנס אליו בטיפוס על הגדר, וכאשר מצויים בתוך המתחם שני רעולי פנים, הוסיף וקבע בית המשפט, קיימת צפייה בכוח לגבי האפשרות כי הם יעשו שימוש באלימות, ובכך תתבצע עבירת השוד. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי בידי המאשימה ראיות לכאורה לביצוע עבירת השוד, ולא רק לגבי גניבת המשאית, בה מודה העורר. בנוסף, נקבע כי ישנן ראיות לכאורה לגבי עבירת ההדחה, לאור קריאתו של העורר לעבאדין "אין להם כלום עלי, אל תדבר, יום שני אני הולך".

6.        בהחלטה נוספת מאותו יום, קבע בית משפט קמא כי קיימת נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, מאחר שמדובר, לכאורה, בעבירה שבוצעה באלימות חמורה ותוך שימוש בנשק חם או קר. עוד נקבע, כי מסוכנותו של העורר עולה ממכלול הנסיבות המתוארות בכתב האישום. המדובר באירוע מתוכנן מראש, שבמסגרתו פעלו קבוצות שונות במוקדים נפרדים, ובכלל זה הופעלו שני רעולי פנים. תמונה זו מעידה על "תכנון, קור רוח, נועזות", וחוסר רתיעה מהתפתחות מצבים מסוכנים. לכך יש להוסיף את העילה הנוגעת לניסיונו של העורר להדיח את עבאדין שלא לשתף פעולה בחקירה.

           בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי לא ניתן להשיג את תכליות המעצר באמצעות חלופה, ולפיכך הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר

7.        בערר על החלטת המעצר נטען, כי אין בידי המאשימה ראיות, לכאורה, להוכחת חלקו של העורר בעבירת השוד, להבדיל מגניבת המשאית. לטענת עו"ד בדר אגבריה, בא כוחו של העורר, מעשיהם של שני רעולי הפנים בוצעו במנותק מהעורר עצמו, כאשר כפיתתו של השומר נעשתה עוד לפני שהעורר וחבריו הגיעו למתחם. עוד נטען, כי אין ראיה לפיה העורר נפגש עם מי מבין רעולי הפנים, שוחח עימו, או תכנן עימו את ביצוע השוד. נטען בנוסף, כי הנאשמים 1 ו-2 הכחישו כי הם מכירים את העורר, וגם אם יש בידי המאשימה ראיות לגבי תקשורת טלפונית ביניהם, אין בכך משום הוכחה כי העורר תכנן והתכוון לבצע שוד. עו"ד אגבריה טען בנוסף, כי העורר כלל לא ידע שיש שומר במתחם, וכל שסוכם עמו הוא כי ינהג במשאית הגנובה. בפי העורר טענה חלופית, ולפיה עולה מהראיות כי טארק אמר לעורר כי הכל "סגור" עם השומר, והדברים מתואמים עימו.